חברים כותבים

סיפור אישי מאת ג'ודי פז-רוטנר

השמים לרוב לא נופלים פעמיים.

עלי הם נפלו ב- 1995 ואחר כך 2002 מכיוון שכך לא נפלו עלי בשלישית כאשר חליתי בפרקינסון ב- שנת 2010, האדמה לא רעדה והעולם כולל אותי המשיך כדרכו מאז ומעולם.

אפשר לומר שאפילו מעט נהניתי מהמחשבה שכעת כיוון שאינני יכולה לעבוד עקב הרעד, הנוקשות והכאב, אוכל סוף סוף לעשות את הדברים שאני אוהבת.

הקדשתי זמן לאהבתי לכתיבה. ספרי "צימחתי חלום" יצא לאור בהוצאת "סופרי סופרים" שירים ששכנו אחר כבוד במגרה כ-20 שנה.

 כמאה שירים נוספים שמחכים לספר הבא,  שניים משירי  כמתהדרים בשכנים מכובדים בספר; ספר המשוררים של הוצאת "סער" וששה שירים נוספים גם כן נמצאים ב"פסיפס יוצרים" עם עוד חברים כותבים.

דבר נוסף שהתפניתי לעסוק בו הוא התנדבות בעמותת אנוש בסניף בית יפעת בעירי ואני נהנית מכל רגע

המחלה קיימת בגופי והיא פוגעת בכמה יכולות קוגניטיביות, תנועתיי נעשות איטיות להחריד, הליכתי לעיתים רגילה ולעיתים נוקשה וללא תנועתיות רבה. ידי השמאלית ורגלי השמאלית רועדת, כאב בלתי נסבל בחלק השמאלי של גופי ויש לי חברים קטנים אותם אני בולעת מספר פעמים ביום.

כן! אני מתמודדת עם גב' פרקינסון מדי יום ומדי דקה.

             אבל

פרקינסון זה לא אני !!!

שיריי מדברים על נושאים שונים כאשר כולם קשורים בסרט של הרגש וכתובים באצבעות היוצאות מן הלב וחורכות את הדף.

והרי כמה מהן;

המילים שלי

יש לי מהן הרבה

פיזרתי אותן ברוח

יש וחדרו פנימה

ויש כאלה שהתמוססו


המילים שלי 

יפות ואלגנטיות

מחוללות במקומי

מזילות כאב עבורי

בלעדי המילים שלי

אני לא אני



פרקי

העין דומעת
אדומה וערפילית
המילים נאמרות
בהשהיה לא נשלטות
האצבעות מרטטות
מעל מקלדת
שפעם הייתה חברה
והראש מגמגם
לא זוכר, בתבערה



היד רועדת
הרגל קפאה
רק הדמעה זולגת
לה כהרגלה...



תקווה

עוד יגיע היום ונצחק
והעגל מהפרה ינק
עוד יגיע ונצחק
על ריבים שהיו
על הפסדים שהצטברו
על חשבון שלא שולם
על סיר שגלש
על כל הכעסים
והטינה
עוד יגיע היום ונצחק
על מחלה 
על כאב
ודמעה
כי יגיע היום ונדע
שזוהי הדרך היחידה


ספירת מצאי ותהייה

ילדה אחת
ובית
חברים קרובים
עגבנייה וזית
תעסוקה נעימה
בלי חתול וכלב
חופשה קצרה
לעת ערב
יצירות כתובות
וזהו
אובדנים הרבה
ואישה אחת
לא חזקה
רק שורדת
תוהה מרוקנת
האם איבדה
את היכולת
להיות מאושרת