חברים כותבים

סיפור אישי

מאת יעקב שגיא

העצים ביער צומחים על קרקע מזון שהשאירו קודמיהם.

התחלתי את חיי "הבוגרים" בגיל שלוש וחצי ביער, זה היה בשנת 1941 מיד עם פלישת הגרמנים לזמברוב עיר הולדתי, שבמזרח פולין.

באותה שנה (1941) נרצח אבי, נטמן בקבר אחים ומקום קבורתו לא נודע.
אבא שלי, שהיה תלמיד חכם, עילוי הוא קיבל הסמכה כפולה לרבנות בהיותו בן שמונה-עשרה והובא על ידי סבי כשידוך, מן הישיבה שב'עיר הגדולה' טיקטין. לא נותרו לי כל זיכרונות ממנו, לוח חלק. היחידה שנותרה ממשפחתו של אבי היא אחותו, שעלתה לארץ בעודה נערה הרבה לפני המלחמה, והייתה הגננת הראשונה בקרית צאנז. היא זאת שסיפרה לי את המעט שידעה .
אני עם כל בני משפחתי ברחנו ליערות ולאזור הביצות.

בשנת 1943 נתפסו ונרצחו אימי ודודי, אחיה הבכור, נשארנו, אני ודודי הצעיר, שהיה בעצמו נער צעיר, נותרנו לבדנו ביער, ושם שרצנו עד סוף המלחמה, עד היום קשה לי להבין או להסביר איך עשינו זאת. שני יתומים בתנאי חורף והרעב הבלתי אפשריים. מסתתרים ובורחים על נפשם מפני הציידים.

בפרטים מתקופה זו, שנמחקו גם הם מזיכרוני שוחזרו גם הם מזיכרוני, שוחזרו בחלקם במהלך השנים. את הצלקות לא הייתי צריך לשחזר. ומכיוון שלא יכולתי לסרב לצו החיים הפכתי ל"שורד בלתי נראה" בניסיונתי לשחזר העבר הייתי כ"מקבץ נדבות".

לימים כשהייתי ליוצר, ממש כמו אשת לוט, לא יכולתי להביט לאחור, ולהתחבר אל השואה, כוח שאי-אפשר היה לעמוד בפניו, משך אותי לשם, למרות הקליטה הטובה בארץ בחברת הילדים של קיבוץ יגור, עם משפחה מאומצת נפלאה, ובשנותי הראשונות כבוגר בקיבוץ. 

אני מגדיר את עצמי "כבן הארץ יליד פולין" לא פלא שהשואה היא מוטיב מרכזי ביצרתי. הריהי כמעין קרקעי הנובע ועולה אל פני הקרקע, מצאתי חלום של בריחה לילה - לילה, קונה שביתה, כסיוט בחלומותיי.

בשנים 1956 - 1959, שירתי בצה"ל 'בצנחנים'. בעקבות המיומנות כאוחז בנשקי סיוטי הלילה שלי הלכו ופחתו.

ב- 1959 תקופה קצרה לאחר השחרור, גויסתי לשנת שירות בקיבוץ מלכיה, קיבוץ צעיר על גבול לבנון, שם פגשתי נערה צעירה, רחל שמה. הקשר אתה הפך למשפחה מאושרת. עד היום הזה אני מגדיר את רחל כ"דבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי".

ב-1970 עם נדוניה של שלושה ילדים קטנים, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לנצרת עילית. בתקופה זו חזרתי לעבוד במקצוע הקיבוצי, בוקר - 'קאובוי עברי' ברמת הגולן, תפקידי היה להקים ברמה הנטושה עדר בקר לבשר, לאכלס אותה בבעלי חיים המסתובבים במרעה השופע.

בשנת 1975 עלתה כל המשפחה לרמת הגולן, והשתקעה בבני יהודה, רחל קיבלה על עצמה להקים את ביה"ס  האזורי במקום. עד שנת 2004 הייתי תושב רמת הגולן, ושותף מלא בפיתוחה, הקדשתי זמן לפיתוח עקב הבקר, שמשתי כמרכז משק וכגזבר של מושב ושל מרכז מזון ברמה.

החל משנת 2004 רחל ואני תושבי פרוטיאה בכפר שבאזור השרון, עברנו לדיור מוגן עקב מחלת פרקינסון, שאני חולה בה מזה שנים אחדות, בשנת 2012 נפלה עלי מכה נוספת - אירוע מוחי + התקף לב, מאז אני מתאמץ להתאושש ועושה זאת בצעדים קטנים מאד.

במקביל לכתיבה עסקתי כל השנים בגילוף בעץ ואחת מעבודתי אף זכתה לציון לשבח בכנס פרקינסון עולמי בשנת 2006, ועבודת קיר גדולה נמצאת בכפר הגמלאים שלנו "פרוטיאה בכפר" ואכן למרות מגבלותיי אני ממשיך ליצור: ממשיך לגלף בעץ, עוסק בקרמיקה ולומד ציור. מאז המחלה אני מרבה לכתוב אמרות הומוריסטיות וכבר הוצאנו שלושה ספרי אמרות כאלה.

לסיכום---

קרקע הצמיחה שלי והשניות בזהותי "פה" "שם" "שם" "נמצא" המקור - 
בית ההורים הדתי, ילדותי המוקדמת בפולין, מוראות השואה ואבדן המשפחה "גרניקה פרטית פרושה על קיר אבן/משפחה דתית שרועה סביב השולחן הערוך/ המוות כבר פוסל באברים" (יעקב השקרן עקד 1990).

"פה" פירושו קליטה הארץ, אהבת השפה, אהבת הארץ, אהבת הטבע ואהבת המשפחה החדשה הצומחת מתוך האפר. יצר הקיום של עם עתיק. "מתהום ביעותיה של ילדות שניצלה מזרעות התמנון של המוות, בוקע ניצחונו של ה"אף על פי כן המתעקש לחבק את החיים, לחבק חזק עכשיו" כמו שכתב פרופ' יוסי גמזו (שער אחורי "הולך על זמן" כרמל, 2007).

כיוצר שורשי יצירתו קשורים בעבותות לתקופת השואה ולאבדן הטרגי של המשפחה, בוחר לסיים מתוך שירי "בהזיות פתוחות": "ניזונה בחבל טבור ארוך, ארוך, העובר דרך כל מורשת הדורות, כרוך להקיף סביב סביב את גבולות האדמה./ נימולה בדת וכדין/ כבת לאם ולאב יהודי/ לילה/ מכוח אבהות זרה, ידעתי פתאום, שאינני רוצה במותי" (בהזיות פתוחות 1981).

לאחרונה יצא ספר - אמא עננה - שהוא סיפור חיי בפולין, עד עליתי ארצה, יצא בהוצאת מנדל 2015.