חברים כותבים
אני עוד ארוץ
מאת עמליה סייג
המחשבה המשונה הזו הבליחה לה בראשי ככה משום מקום וללא התראה מוקדמת
ישבתי לי במרפסת, שעת בוקר מאד מוקדמת, רק הציפורים ואני נמצאות
בין האדמה לשמיים, אני דיוושתי לי על האופניים במהירות שגורמת לזמן ללכת אחורה מרוב ייאוש, והתבוננתי לי על השמיים שהחלו לקבל את הצבע שהשמש צובעת אותם כל בוקר כשהיא מתעוררת.
ראיתי את העצים מברכים בברכת בוקר טוב את קרני השמש ואת הציפורים הקשקשניות שדווקא הבוקר `עושה להן את זה`
ולפתע שמתי לב לתנועה יוצאת דופן על הכביש המשועמם.
כיוונתי את העיניים שלי שעדיין לא נכנסו לפוקוס לכיוון האירוע הבולט שהסעיר את האוויר המשותק מהלחות שמכבידה עליו, שלא לדבר על החורבן שנגרם לתלתלים המסכנים שלי, ואז ראיתי אותם, בחור ובחורה רצים, פשוט רצים.
והרגליים שלהם מתרוממות להן בקלילות מעל פני האדמה והידיים מתנופפות להן בתאום מושלם עימן וכל הסיפור הזה של ניוטון וכוח המשיכה לא עושה עליהן, על `הקלילות` ועל ה`מתנפנפות`, כל רושם!
ואז היא הופיעה, ככה סתם, אלוהים יודע מאיפה ולמה ומדוע, והיא גרמה לי לומר לעצמי, `אני עוד ארוץ`, והרגשתי הרגשה נפלאה, כזו שגורמת לאדם לחשוב שאין דבר שהוא לא יכול לעשות.
ואפילו האוויר שכרע תחת נטל הלחות המטורפת, נעשה אוורירי וקליל והתלתלים המעוכים שלי התעוררו לחיים ונזכרו שהם אמורים להיות מתולתלים ולא רבוצים חסרי תכלית ומטרה על הקרקפת שלי המזיעה.
והרגליים שלי החלו להסתובב בקצב שגרם לזמן סוף סוף ללכת קדימה והידיים שלי שהיו דבוקות לצידי הגוף בדבק מגע סודי ביותר, המיסו אותו ויצאו לחופשי.
`אני עוד ארוץ`
איזו מחשבה נהדרת ויפה
ואני באמת לא יודעת מאיפה היא צמחה,
אבל היא כנראה הבינה שהגיעה לכתובת המתאימה, מפני שמאז אותו בוקר היא צמודה אלי, ולא מרפה.
וגם אם היא משונה וגם אם המציאות היא לא האג'נדה שלה,
לא איכפת לי, אני `מתה` עליה,
`אני עוד ארוץ`]run[
איזו מחשבה נחמדה!
אני עוד ארוץ
מאת עמליה סייג
המחשבה המשונה הזו הבליחה לה בראשי ככה משום מקום וללא התראה מוקדמת
ישבתי לי במרפסת, שעת בוקר מאד מוקדמת, רק הציפורים ואני נמצאות
בין האדמה לשמיים, אני דיוושתי לי על האופניים במהירות שגורמת לזמן ללכת אחורה מרוב ייאוש, והתבוננתי לי על השמיים שהחלו לקבל את הצבע שהשמש צובעת אותם כל בוקר כשהיא מתעוררת.
ראיתי את העצים מברכים בברכת בוקר טוב את קרני השמש ואת הציפורים הקשקשניות שדווקא הבוקר `עושה להן את זה`
ולפתע שמתי לב לתנועה יוצאת דופן על הכביש המשועמם.
כיוונתי את העיניים שלי שעדיין לא נכנסו לפוקוס לכיוון האירוע הבולט שהסעיר את האוויר המשותק מהלחות שמכבידה עליו, שלא לדבר על החורבן שנגרם לתלתלים המסכנים שלי, ואז ראיתי אותם, בחור ובחורה רצים, פשוט רצים.
והרגליים שלהם מתרוממות להן בקלילות מעל פני האדמה והידיים מתנופפות להן בתאום מושלם עימן וכל הסיפור הזה של ניוטון וכוח המשיכה לא עושה עליהן, על `הקלילות` ועל ה`מתנפנפות`, כל רושם!
ואז היא הופיעה, ככה סתם, אלוהים יודע מאיפה ולמה ומדוע, והיא גרמה לי לומר לעצמי, `אני עוד ארוץ`, והרגשתי הרגשה נפלאה, כזו שגורמת לאדם לחשוב שאין דבר שהוא לא יכול לעשות.
ואפילו האוויר שכרע תחת נטל הלחות המטורפת, נעשה אוורירי וקליל והתלתלים המעוכים שלי התעוררו לחיים ונזכרו שהם אמורים להיות מתולתלים ולא רבוצים חסרי תכלית ומטרה על הקרקפת שלי המזיעה.
והרגליים שלי החלו להסתובב בקצב שגרם לזמן סוף סוף ללכת קדימה והידיים שלי שהיו דבוקות לצידי הגוף בדבק מגע סודי ביותר, המיסו אותו ויצאו לחופשי.
`אני עוד ארוץ`
איזו מחשבה נהדרת ויפה
ואני באמת לא יודעת מאיפה היא צמחה,
אבל היא כנראה הבינה שהגיעה לכתובת המתאימה, מפני שמאז אותו בוקר היא צמודה אלי, ולא מרפה.
וגם אם היא משונה וגם אם המציאות היא לא האג'נדה שלה,
לא איכפת לי, אני `מתה` עליה,
`אני עוד ארוץ`]run[
איזו מחשבה נחמדה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה