חברים כותבים
סיפור ילדות
יהושע הפרוע
סיפור מאת מיכאל [מייק] בן זאב
אין לי דבר נגד הגשם, נהפוך הוא; הגשם אינו מטרידני כלל, אלא אם כן הוא פוגע בתכנית שלי.
בילדותי, הייתי ילד חולני, גופי המעונה שימש לעיתים מזומנות גם שדה קרב וגם מעבדת מחקר, לחיידקים מצד אחד ולרופאים מאידך. ואף -על-פי שעד כה ידם של הרופאים היתה על העליונה, מחלותי התכופות גרמו לי להפסיד הרבה ימי לימודים.
היתה גם צרה נוספת, יום הולדתי חל בחודש אדר, וככל שאני זוכר, ביום הולדתי תמיד יורד גשם.
אותה שנה הייתי בכיתה בית, שבועות ארוכים כלוא הייתי בבית, מחלים ממחלת השנית [סקרלטינה] והסיבוכים שבאו בעקבותיה, אך אמא החליטה שלמרות הכל אנו חוגגים את יום הולדתי השביעי בזמן, והושיבה אותי לכתוב הזמנות לכל החברים בכיתה.
המסיבה היתה אמורה להתחיל בשבת בבוקר בשעה תשע. זינקתי מוקדם מהמיטה, רחצתי אפילו מאחורי האוזניים, אינני זוכר בדיוק מה לבשתי; גברים רציניים אינם שמים לב לקטנות כאלה, בשמונה. שעה שלמה לפני מועד, כבר עמדתי מוכן לקבל את פני האורחים\ קרבתי לחלון והבטתי החוצה. בחוץ, כמו תמיד, ירד גשם זלעפות.
השעה שמונה ושלושים עברה מכבר, ואחר כך השעה תשע, אך איש לא הופיע. בקשתי מאמא לוודא שאכן רשמנו תאריך נכון בהזמנות...
עד לאותו הרגע לא הרגשתי כמה הייתי בודד, בתקופה ההיא נחשבה השנית למחלה רצינית; האמהות בשכונה אסרו על הילדים לבקר אצלי, רק ספק-חבר אחד תמיד הופיע, יהושע "פרוע", כפי שאמא כינתה אותו מאחורי גבו. כמובן, יהושע לא נחשב, גם בגלל שאמא התיחסה אליו בבוז וגם מכוון שהוא תמיד בא ממילא, יהושע היה יתום, שני הוריו נהרגו בתאונה כשהיה תינוק והוא גודל על ידי סבתו, וכדרך בסבתות היא לא הפעילה את סמכותה ויהושע עשה כל מה שרצה. שערו היה תמיד פרוע, ולדברי אימי פניו היו מלוכלכים ובגדיו לא מסודרים. כשהצצת בחולצתו, יכולת לנחש מה כללה ארוחת הבוקר שלו, אמנם קשה היה לדעת בבטחון אם הכתמים היו של ארוחת הבוקר האחרונה שאכל, או אולי היו שייכים לארוחה של שלשום.
מחוגי שעון-הסבא עברו את השעה תשע, איפה החבר'ה ?! לחצתי את האף אל שמשת החלון; מפעם לפעם ניגבתי את האדים בכף ידי, הגשם נמשך מספר שעות ללא הפוגה, והרחוב הבלתי מרוצף הפך מכבר לנהר שוצף של מי-בוץ חומים. נפש חיה לא נראתה בחוץ, הרגשתי כמו נוח בתיבה בעת המבול - אך ללא החיות.
החזרתי מבטי לסלון המקושט בבלונים צבעוניים וסרטי נייר. השולחן הגדול היה עמוס כל טוב, עוגת פירות וקרם, סוכריות ושוקולדים יקרים. השעון הגדול צלצל עשר פעימות אף אחד לא בא!
"מיכאל, תאכל משהו" הציעה אמא, אך המחנק בגרוני הרס לי את התיאבון, פניתי שוב לחלון הנוטף מים.
פתאום, בזוית עין, ראיתי נקודה מרצדת באופק. הנקודה קיפצה מעלה-מטה, לעתים נעלמה מן העין ולאחר מכן הופיעה שוב. הנקודה הלכה וגדלה והפכה לכתם. עתה נראתה כשפירית הרוקדת מעל המים בימי הקיץ. לבסוף, היצור המוזר התפתח והפך לנער שדילג במיומנות על קרשים ואבנים שבלטו מעל למים הגועשים שאיימו להטביעו. עצרתי את נשימתי. הילד פרש זרועותיו הדקות לצדדים בכדי לשמור על שווי משקלו ותוך כך נראה כציפור מוזרה המנסה נואשות להמריא. שפשפתי את עיני; אכן, הילד היה חי וקיים. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים וחולצה קצרת שרוולים, ולרגליו נעל -סנדלים. קבעתי את מבטי עליו. מדי פעם נעלם משדה הראיה וחששתי ששקע במצולות, וכשהופיע שוב - נשמתי לרווחה. הדמות הלכה והתקרבה, הלכה וגדלה.
לפתע הכרתיו; הרי זה יהושע הפרוע! עתה נפתחו ארובות השמיים והגשם הפך למבול, יהושע פתח בריצה מטורפת - היישר לכוון שער החצר שלנו. זינקתי אל הדלת ופתחתיה; יהושע כמעט נפל פנימה. נלחמתי ברוח ברוח החזקה וסגרתי את הדלת אחריו.
אמא זרקה מבט, רצה לחדר האמבטיה וחזרה מייד כשבידה מגבת גדולה. היא תפסה ביהושע והחלה לנגב את ראשו וגופו בתנועות נמרצות. "מיכאל!" היא קראה לי מעבר לכתפה, "מה אתה עומד שם כמו גולם! מהר לחדר שלך ותביא בגדים יבשים!" אך אני לא יכולתי להסיר את עיני מיהושע שעמד לו רטוב ונטף מים כשהוא מפקיר את גופו הצנום לידיה החרוצות של אימי ומחייך לעומתי כשימפנזה.
ישבנו שלושתנו, יהושע, אמא ואני מסביב לשולחן העמוס. יהושע שמח עד לב השמיים; כל הדברים הטובים - רק בשבילו. אני לא אכלתי. רק ישבתי והסתכלתי בו כשהוא לבוש בבגדים שלי. אמא העבירה את מבטה מיהושע אלי ואמרה, "אתם שניכם משהו משהו. זוג מהשמיים," והחלה לפרוס את עוגת יום - ההולדת. חשתי צביטה בחזה. הבדידות נעלמה, נתנדפה. יש מאין, צמח לי אח תאום.
עיניו של יהושע ברקו, לחייו היו ורודות וכמובן, שערו העיקש בלט לכל עבר למרות מאמציה הבלתי נלאים של אמא לסרקו. יהושע זלל כזאב. מדי פעם הציעה לו אמא ממחטת נייר, אך הוא סרב בנימוס להשתמש בה; יהושע הפרוע או לא יהושע הפרוע?
לבסוף, לאחר השעה אחת עשרה פסק הגשם. החברים מהכיתה החלו להופיע, חלקם בלווי האמהות. כולם הביאו מתנות.
אבל אני, משום מה, איני מצליח להיזכר באף אחד מהם. אני זוכר רק את יהושע. מדי פעם, כשאני מביט בתמונה הדהויה והמקומטת של כתה בית, יהושע תמיד נמצא שם. פניו העגולים והמנומשים, שערו המרדני ועיניו התמימות מציצים אלי בנאמנות מתוך התמונה.
סוף
חברים המעוניינים לקבל חומר בנושא פרקינסון באימייל (בחינם) יש לפנות ziprachel@gmail.com kchrurho yk. 097431614
סיפור ילדות
יהושע הפרוע
סיפור מאת מיכאל [מייק] בן זאב
אין לי דבר נגד הגשם, נהפוך הוא; הגשם אינו מטרידני כלל, אלא אם כן הוא פוגע בתכנית שלי.
בילדותי, הייתי ילד חולני, גופי המעונה שימש לעיתים מזומנות גם שדה קרב וגם מעבדת מחקר, לחיידקים מצד אחד ולרופאים מאידך. ואף -על-פי שעד כה ידם של הרופאים היתה על העליונה, מחלותי התכופות גרמו לי להפסיד הרבה ימי לימודים.
היתה גם צרה נוספת, יום הולדתי חל בחודש אדר, וככל שאני זוכר, ביום הולדתי תמיד יורד גשם.
אותה שנה הייתי בכיתה בית, שבועות ארוכים כלוא הייתי בבית, מחלים ממחלת השנית [סקרלטינה] והסיבוכים שבאו בעקבותיה, אך אמא החליטה שלמרות הכל אנו חוגגים את יום הולדתי השביעי בזמן, והושיבה אותי לכתוב הזמנות לכל החברים בכיתה.
המסיבה היתה אמורה להתחיל בשבת בבוקר בשעה תשע. זינקתי מוקדם מהמיטה, רחצתי אפילו מאחורי האוזניים, אינני זוכר בדיוק מה לבשתי; גברים רציניים אינם שמים לב לקטנות כאלה, בשמונה. שעה שלמה לפני מועד, כבר עמדתי מוכן לקבל את פני האורחים\ קרבתי לחלון והבטתי החוצה. בחוץ, כמו תמיד, ירד גשם זלעפות.
השעה שמונה ושלושים עברה מכבר, ואחר כך השעה תשע, אך איש לא הופיע. בקשתי מאמא לוודא שאכן רשמנו תאריך נכון בהזמנות...
עד לאותו הרגע לא הרגשתי כמה הייתי בודד, בתקופה ההיא נחשבה השנית למחלה רצינית; האמהות בשכונה אסרו על הילדים לבקר אצלי, רק ספק-חבר אחד תמיד הופיע, יהושע "פרוע", כפי שאמא כינתה אותו מאחורי גבו. כמובן, יהושע לא נחשב, גם בגלל שאמא התיחסה אליו בבוז וגם מכוון שהוא תמיד בא ממילא, יהושע היה יתום, שני הוריו נהרגו בתאונה כשהיה תינוק והוא גודל על ידי סבתו, וכדרך בסבתות היא לא הפעילה את סמכותה ויהושע עשה כל מה שרצה. שערו היה תמיד פרוע, ולדברי אימי פניו היו מלוכלכים ובגדיו לא מסודרים. כשהצצת בחולצתו, יכולת לנחש מה כללה ארוחת הבוקר שלו, אמנם קשה היה לדעת בבטחון אם הכתמים היו של ארוחת הבוקר האחרונה שאכל, או אולי היו שייכים לארוחה של שלשום.
מחוגי שעון-הסבא עברו את השעה תשע, איפה החבר'ה ?! לחצתי את האף אל שמשת החלון; מפעם לפעם ניגבתי את האדים בכף ידי, הגשם נמשך מספר שעות ללא הפוגה, והרחוב הבלתי מרוצף הפך מכבר לנהר שוצף של מי-בוץ חומים. נפש חיה לא נראתה בחוץ, הרגשתי כמו נוח בתיבה בעת המבול - אך ללא החיות.
החזרתי מבטי לסלון המקושט בבלונים צבעוניים וסרטי נייר. השולחן הגדול היה עמוס כל טוב, עוגת פירות וקרם, סוכריות ושוקולדים יקרים. השעון הגדול צלצל עשר פעימות אף אחד לא בא!
"מיכאל, תאכל משהו" הציעה אמא, אך המחנק בגרוני הרס לי את התיאבון, פניתי שוב לחלון הנוטף מים.
פתאום, בזוית עין, ראיתי נקודה מרצדת באופק. הנקודה קיפצה מעלה-מטה, לעתים נעלמה מן העין ולאחר מכן הופיעה שוב. הנקודה הלכה וגדלה והפכה לכתם. עתה נראתה כשפירית הרוקדת מעל המים בימי הקיץ. לבסוף, היצור המוזר התפתח והפך לנער שדילג במיומנות על קרשים ואבנים שבלטו מעל למים הגועשים שאיימו להטביעו. עצרתי את נשימתי. הילד פרש זרועותיו הדקות לצדדים בכדי לשמור על שווי משקלו ותוך כך נראה כציפור מוזרה המנסה נואשות להמריא. שפשפתי את עיני; אכן, הילד היה חי וקיים. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים וחולצה קצרת שרוולים, ולרגליו נעל -סנדלים. קבעתי את מבטי עליו. מדי פעם נעלם משדה הראיה וחששתי ששקע במצולות, וכשהופיע שוב - נשמתי לרווחה. הדמות הלכה והתקרבה, הלכה וגדלה.
לפתע הכרתיו; הרי זה יהושע הפרוע! עתה נפתחו ארובות השמיים והגשם הפך למבול, יהושע פתח בריצה מטורפת - היישר לכוון שער החצר שלנו. זינקתי אל הדלת ופתחתיה; יהושע כמעט נפל פנימה. נלחמתי ברוח ברוח החזקה וסגרתי את הדלת אחריו.
אמא זרקה מבט, רצה לחדר האמבטיה וחזרה מייד כשבידה מגבת גדולה. היא תפסה ביהושע והחלה לנגב את ראשו וגופו בתנועות נמרצות. "מיכאל!" היא קראה לי מעבר לכתפה, "מה אתה עומד שם כמו גולם! מהר לחדר שלך ותביא בגדים יבשים!" אך אני לא יכולתי להסיר את עיני מיהושע שעמד לו רטוב ונטף מים כשהוא מפקיר את גופו הצנום לידיה החרוצות של אימי ומחייך לעומתי כשימפנזה.
ישבנו שלושתנו, יהושע, אמא ואני מסביב לשולחן העמוס. יהושע שמח עד לב השמיים; כל הדברים הטובים - רק בשבילו. אני לא אכלתי. רק ישבתי והסתכלתי בו כשהוא לבוש בבגדים שלי. אמא העבירה את מבטה מיהושע אלי ואמרה, "אתם שניכם משהו משהו. זוג מהשמיים," והחלה לפרוס את עוגת יום - ההולדת. חשתי צביטה בחזה. הבדידות נעלמה, נתנדפה. יש מאין, צמח לי אח תאום.
עיניו של יהושע ברקו, לחייו היו ורודות וכמובן, שערו העיקש בלט לכל עבר למרות מאמציה הבלתי נלאים של אמא לסרקו. יהושע זלל כזאב. מדי פעם הציעה לו אמא ממחטת נייר, אך הוא סרב בנימוס להשתמש בה; יהושע הפרוע או לא יהושע הפרוע?
לבסוף, לאחר השעה אחת עשרה פסק הגשם. החברים מהכיתה החלו להופיע, חלקם בלווי האמהות. כולם הביאו מתנות.
אבל אני, משום מה, איני מצליח להיזכר באף אחד מהם. אני זוכר רק את יהושע. מדי פעם, כשאני מביט בתמונה הדהויה והמקומטת של כתה בית, יהושע תמיד נמצא שם. פניו העגולים והמנומשים, שערו המרדני ועיניו התמימות מציצים אלי בנאמנות מתוך התמונה.
סוף
חברים המעוניינים לקבל חומר בנושא פרקינסון באימייל (בחינם) יש לפנות ziprachel@gmail.com kchrurho yk. 097431614
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה