סיפורים קצרים
את כבר לא ילדה
מאת עמליה סייג
עמי ישבה ליד המחשב והסתכלה על הנוף הנשקף אליה מהחלון, השמיים היו מכוסים עננים, היה להם צבע לבן והם היו נחמדים כאילו ולא צפופים, ניכר היה שאלו הם עננים "מתחשבים", והיא יכולה לראות את הצבע הכחול של השמיים שהשמש החרוצה צבעה בזהב...
הכביש האפור נמתח לו בקו ישר עד לצומת הדרכים שבה התבלט אם לפאת ימינה או שמאלה ולכן פנה לשני הכיוונים. מצידו האחד עמדו להם בנינוחות נעימה בתים נמוכי קומה עם גגות רעפים אדומים, ובצד השני השתרעה אדמה חשופה שנראתה כמתביישת בכתמים החומים שהשתלטו על הצבע הירוק. הבוקר נראה לה מבטיח, היא הרגישה את ההזמנה שלו אליה.
"אני כבר לא ילדה" היא ענתה לו, ל"בוקר טוב" החביב הזה שכל כך רצה לקבל את פניה בברכה.
"תסתכל עלי, אתה לא רואה שאין לי שתי צמות?", היא שאלה אותו, ואפשר היה לחוש בנימה של כעס בקולה "הוא הצריך להבין, "הבוקר טוב" החדש והצעיר הזה, שבגיל שלי העולם כבר לא כל כך נפלא, אבל מה הוא מבין, כשהייתי בגילו גם אני הייתי תמיד תמיד שמחה" היא אמרה לעצמה, מנסה להרגיע את הכעס החדש והלא מוכר הזה שהגיע כך אליה, מבלי שרצתה.
"מה הקשר בין שתי צמות לבין ילדות? נראה לי שאת מדברת ממש שטויות , האם ראית בשנים האחרונות ילדות שהולכות עם שתי צמות?" הוא ענה לה, הבוקר הצעיר הזה שרק הגיח לאור העולם.
"ברור שאתה לא מסוגל להבין, כי אתה רק נולדת, אתה כל כך צעיר אפשר לומר אפילו תינוקי במובן מסוים, ונראה לי שלא קיבלת חינוך טוב כל כך אם אתה מעז לענות כך לאישה בגילי, באיזו רשות אתה מעז בכלל להתווכח איתי?, היא פתחה את החלון לרווחה ונשמה מלוא ריאותיה את האוויר הצח שה"בוקר טוב" שלח לעברה.
"אתה יודע שנהוג שמי שנכנס לתפקיד חדש, חוקר ולומד את מהות התפקיד, את הכללים, הנהלים ואת האנשים שאיתם הוא אמור לעבוד או לתת להם שרות.
אבל אתה כנראה לא טרחת כלל לקרוא את החומרים הישנים ששמרו בקפידה הימים שקדמו לך.
אם היית מתכונן כראוי, " היית מבין את הקשר הזה שבין שתי צמות לבין ילדות", היא הסתכלה טוב, לכל הכיוונים על מנת לוודא ש'הבוקר טוב' הזה שומע את דבריה ומבין אותם.
"תתפלאי בוודאי, ואולי גם תתרגזי מפני שאני הולך לנפץ את התיאוריות הנפלאות שטווית סביבי, ואת יודעת, באמת נמהרת מדי, ופולטת מילים שלא בדקת את תוקפן.
"אני יודע בדיוק מי אמר לך את המשפט הטיפשי הזה, "את כבר לא ילדה" כך שאת החומר הדרוש לעבודתי למדתי כהלכה".
עמי הרגישה שהיא אולי הגדישה את הסאה, היא שמה לב שהבוקר נעלב מהוויכוח הזה איתה ולכן איבד את הריכוז שלו ולא מנע מעננים שחורים וכבדים להשתלט על פתחי האוויר הכחולים שנותרו לשמיים.
"בוקר של זהב, אני מצטערת אם פגעתי בך, אתה צודק אני באמת נמהרת לפעמיים ולא בודקת את המילים שיוצאות להן חסרות כל תחושה של אחריות, לעולם, אני בטוחה שאתה יודע שכאשר הייתי ילדה קטנה, בתקופה של הימים הוותיקים, אבות אבותיך זיכרונם לברכה, הלכתי תמיד עם שתי צמות שאמי היפה קלעה, וכן חשוב לי שתדע שעבורה תמיד הייתי ילדה.
"אני פשוט לא מבין מה הקשר בין ילדות לבין טיול מענג בחוץ, בחברתי ובחברת כל חבריי הנאמנים, השמש, הירח, שכעת נח, והעננים הנחמדים שמאפיקים בכל הכוח לא להיות כבדים ושחורים, במיוחד בשבילך, תראו עד כמה אני באה לקראתך" כך ענה לה בהמון סבלנות 'הבוקר טוב' היפה שחיכה לה בחוץ.
"אתה ממש נחמד, ובאמת שאני מתנצלת על המילים הבוטות שיצאו מפי, לפני שהספקתי לבדוק אותן, ולתת להן אישור לצאת לחופש" היא הרגישה קצת מבוישת והמון נבוכה, היא חשבה שכבר מזמן נפטרה מהתכונה הזו.
"את יודעת בוודאי, עמי יקרה, שלשחרר כך מילים לעולם ללא אחריות ושליטה, זה מתאים לילדה קטנה."
"הוא ממש מרגיז הבוקר הזה שמשתדל להיות נחמד, מאיפה בכלל הוא יודע את שמי, ומתי הספיק ללמוד את קיצור תורת הפסיכולוגיה וליישם אותה על אופיי,?"
להפתעתה הבוקר המשונה הזה שמע כנראה את מחשבותיה, למרות שהיא אמרה להן לדבר בשקט, ממש בלחישה, כי הוא ענה לה תשובה מאד רלוונטית לשאלה.
"אני יודע את השמות של כל מי שאני מתעניין בו באופן מיוחד ובעיקר את השמות של אלו שעוצמים עיניים ומתנגדים לקבל את העובדה שאני מתחשב ונחמד." אמרתי לך כבר בתחילת השיחה שאני חרוץ ויסודי כשאני יוצא לעבודה.
עמי השתוממה, מה פתאום הוא מדבר בלשון של הווה מתמשך, הוא הרי גומר את חייו בתום עשרים וארבע שעות שהוקצבו לו ואחר כך נשלח 'לעולם הבא' של הימים הישנים, אז מה הוא מדבר בכלל על הרגלים? היא הרגישה שהיא חייבת ממש מוכרחת (זו מילה שלמדה מביתה הצעירה שהייתה ילדה מאד קטנה), לברר איתו את הסוגיה.
"בוקר טוב יקר וחביב, למה אתה מדבר כאילו אתה עצמך ממחזר? האם אתה לא מסיים את הדרך שלך בעולם לאחר שסיימת לספור עשרים וארבע שעות, ואני מצטערת שאני שואלת שאלה כזאת".
"את לא צריכה להצטער וגם לא להרגיש לא נוח, השאלה שלך טבעית לגמרי, אנחנו כל הימים שקיימים בעולם מכירים כבר את הקיבעון המחשבתי שלכם, בני האדם, אתם לא מסוגלים לצאת מהקופסא הקטנה שלכם, להביט מסביבכם, להתבונן אל תוככם, ולחשוב קצת אחרת, שונה ממה שהורגלתם אתם כל כך אוהבים מסגרת.
עמי הייתה כעת המומה, "הוא ממש פילוסוף הבוקר הזה, הוא באמת נפלא, הבעיה היא שאני איבדתי כבר את חוט המחשבה ואני לא כל כך מבינה למה הכוונה, אני מקווה שאת העובדה הזו הוא לא ראה, ובכל מקרה לא יזכור לי שבעצם חשבתי במהלך השיחה שמבין שנינו, אני יותר חכמה".
"את יודעת מה, עמי חביבה אם זה יעזור לך לצאת החוצה, אז אני מוכן לאשר לך שאת עדיין ילדה, תאמרי לי בבקשה האם ראית פעם אישה בוגרת עם 'בוקר טוב' מדברת?".
הוא שוב צודק 'הבוקר טוב' הזה, באמת ירדתי כנראה מהפסים הרגילים אם אני משוחחת עם 'הבוקר טוב' על כאלו תכנים בטבעיות וללא מעצורים, ואם אני צריכה לבחור בין האפשרות שאני קצת משונה ואולי אפילו "קוקו" נורא, לבין האפשרות להיות ילדותית, מה שמכנים ילדה, עדיף לי כבר לבחור באפשרות השנייה" כך סיכמה לעצמה את התובנות שרכשה וצעקה בקול עליז ושמח לעבר ' הבוקר טוב הנפלא'.
"חכה לי 'בוקר טוב' אל תלך לשום מקום, שכנעת אותי, אני יוצאת לי החוצה, לנשום את האוויר הנעים לשוחח עם השמש ולומר תודה לעננים המתחשבים."
ובדרכה החוצה חלפה בראשה המחשבה, אף משפט של 'את כבר לא ילדה' לא יעצור אותי, אני ממשיכה.
היא יצאה החוצה אל הרחוב המואר, נשמה את האווירו של היום שחיכה, היא ראתה מבעד לעננים הנחמדים והמתחשבים את השמש מחייכת אליה חיוך נעים, היא חייכה אליה בחזרה.
"הבוקר טוב" היא הקדימה בברכה לעוברי האורח שחלפו בדרכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה